לא הרבה מאיתנו יזכרו את תקופת הקורונה כתקופה הטובה בחייהם וכנראה לא כתקופה טובה כלל, כמובן שהסיבה המרכזית לעצב אותו אנו חווים היא המצב הבריאותי העופף את העולם – אנשים רבים חולים בנגיף וחלקם גם לא יזכה לראות את היום שאחרי הקורונה.
הפורטל DBC הוקם כדי לספק לקוראיו את התשובה לשאלה: ״איך לנצל את משבר הקורונה״, אך המאמר הזה הוא פחות אינפורמטיבי, הוא יותר מאמר שמביע את הגעגוע של כולנו לדברים הקטנים והגדולים שנעלמו כמעט לגמרי מחיינו בזמן המגיפה:
הופעות חיות
כשאני אומר הופעות אז אני מתכוון לכל ההופעות – מהופעות קורעות מצחוק של סטנד אפ, דרך הופעות קרקס עוצרות נשימה ועד להופעות של זמרים ותיאטרון. כולנו חסרים את הנושאים הללו.
לאחרונה המדינה החלה לפתוח חלק מהופעות התרבות למתחסנים בלבד עם הגבלות על מספר הצופים, אך זה עדיין רחוק מלהיות אותו הדבר כמו בעבר, ולזה המון מאיתנו מתגעגעים מאוד.
אירועי ספורט
אולימפיאדת 2020 ויורו 2020, שני אירועים ספורט בקנה מידה עצום נדחו בעקבות פרוץ המגפה בעולם המערבי לפני קצת יותר משנה. האירועים הללו (כמו אירועים נוספים אחרים) אמורים להתקיים ללא קהל לבסוף, מה שיגדע מאיתנו את הריגוש המתלווה לאירועים בסדר גודל שכזה.
המוני אנשים מתגעגעים לחזור למגרשים ולאולמות לצפות בקבוצתם האהובה (גם אם הם אוהדי הפועל תל אביב כמוני), ספורט ללא קהל הוא לא באמת ספורט.
לעבוד מחוץ לבית
המון מהחברות במשק ובחברות ההיי טק במיוחד שלחו את עובדיהם לעבודה מהבית, אך כל מי שחווה את שני העולמות יודע שיש המון דברים שמתגעגעים אליהם בעבודה מהמשרד: האפי הוואר, גיבוש עובדים, קפה עם החברים ועוד.
אז נכון, ישנן דרכים מעולות להתרכז בעבודה מהבית ואפילו נראה שזה תעסוקת העתיד – אך רובנו היינו רוצים לחזור לעבוד מהמשרד לפחות בחלק מן הימים.
מסעדות וברים
כן וולט הוא שירות מצויין וכן התרגלנו לשבת בבית אל מול הנטפליקס ולהזמין בלחיצת כפתור את ארוחת הערב שלנו. זה לא נוגד את הגעגוע שיש לנו לבילוי בדמות ארוחת ערב במסעדה עם אווירה טובה, שתיית דרינק בבר או הנאה מכוס קפה בבית הקפה השכונתי.
אנו מתגעגעים להרגשה של ישיבה במסעדה ולא לאוכל שבמסעדה – ומחכים כבר לרגע בו נוכל לשוב לשבת בהן.
אולמות הקולנוע
נדמה לי לעיתים שהפעם האחרונה שאולמות הקולנוע היו פתוחים הייתה לפני שנים רבות…
אולמות הקולנוע נסגרו לפני כשנה ובזמן שכל שאר המקומות סגרו ופתחו וסגרו שוב ופתחו שוב, אולמות הקולנוע נסגרו לצמיתות ומאז פרוץ המגיפה לא הייתה אף פתיחה זמנית של אולמות הקולנוע.
למרות שמחירי הפופקורן והשתייה מרקיעי שחקים, למרות שלפעמים אנו יושבים מתחת לחבורת ילדים שלא מפסיקים לדבר באמצע הסרט ולמרות שנטפליקס הוא אחלה פתרון – אנו מתגעגעים לערב בילוי באולם הקולנוע הקרוב לביתנו.
בנוסף, כולנו מחכים לסרטים מסוימים שמאיימים לא לצאת לשירותי הסטרימינג ועלולים להידחות שוב ושוב אם אולמות הקולנוע לא יפתחו.
שמיים פתוחים
״כשתיגמר הקורונה אני אטוס לברלין״, ״אחרי הקורונה אני אטוס לדרום אמריקה״ ו״שתגמר כבר הקורונה ואוכל לטוס שוב״ – אלו משפטים שאנו שומעים לא מעט בסביבה שלנו – כולם מתכננים לאן הם יטוסו כשיהיה אפשר.
נדמה שלא הערכנו מספיק את המצב הקודם בו יכולנו לטוס לאן שרצינו מתי שרצינו ובמחירים זולים מאוד, לא נראה באופק מתי המחירים הללו או כמות התיירים הזאת יחזרו לקדמותם.
מועדונים ומסיבות
מסיבות פורים שהיו בימים האחרונים הם הפרה בוטה של החוקים ויעלו לכולנו ביוקר ואת זה חייב לציין, המוני צעירים מתגעגעים לצאת למועדונים כדי לחגוג את סוף השבוע, להשתחרר מהצרות ולחגוג אירועים מיוחדים -אך כמובן לא על חשבון הבריאות של כולנו.
המסיבות והמועדונים בנוסף לקולנוע ולתיירות, כנראה יהיו בין האחרונים לחזור לקדמותם – אך אנו כמובן מחזיקים אצבעות גם לכך.
בית ספר ולימודים אקדמאיים
אי אפשר לכתוב פוסט על משבר הקורונה וחזרה לשגרה בלי להזכיר את מוסדות הלימודים, גם ההורים וגם הילדים, גם הסטודנטים וגם המרצים – כולם מתגעגעים ללימודים פרונטליים.
הזום הוא כלי נהדר ששימש אותנו רבות בתקופת הקורונה, והולך לשמש אותנו עוד רבות גם אחרי – אך אין תחליף למפגשים הפרונטליים במיוחד כשמדובר בילדים.
געגוע שיפסק בקרוב?
מספר המתחסנים בישראל גודל כל יום וכך גם הסיכוי שלנו לחזור לשגרה לפחות בתוך ארצנו, אני קורא לכם ללכת להתחסן ולתרום את חלקכם בחזרה לשגרה תוך כדי שמירה על הבריאות שלכם – זה וין וין.
בתקווה שבקרוב כולנו נוכל לחזור לראות סרטים מרגשים בקולנוע, לאכול עם הקרובים אלינו במסעדות, לכבוש יעדים בחוץ לארץ, ללמוד בכיתות, לשתות במועדונים, להנות מהופעה או משחק כדורגל ולעבוד במשרד.
